<h1>ספר הנייר הלכ' חלב וחוטין האסורין</h1>
<h2>דף צג.</h2>
אמר רב יהודה חמשא חוטי הוו דכפלי ודכולייתא ודטחלי, ה' יש בכסלים והוא מקום הדק שחותכין הטבחים הרבי' ראשון מן הירך ועושין בה חור לתלותו ביתד והוא נקרא כסלים ובלעז טאנב"א הסמוך לחתיכת החזה, ג' הם בימין ומתפצלין לשנים שנים, ושנים בשמאל ומתפצלין לשלשה שלשה והם אסורין משום חלב, וכשהיא חמה בקל הוא להסירם אבל כשנתקררה צריך לשרותם במים, וראש הפיצולים מגיע עד לחזה והולכין דרך הקרום האדום המחובר לראשי הצלעות. ודכולייתא רוטיין בלעז הוא חוט לבן שבתוך הכולייא, מה שיוצא לחוץ אסור עם כל הלובן ושבפנים מותר כאביי והלכה כמותו. ודטחלי איישקליי"ץ בלעז הוא חוט הנמשך עליו תחת הקרום, והקרום נמי אסור משום חלב הכליות והקרב השוכב עליו קצת. דידא הם חוטין שבכתף ומלאים דם. ודלועא הם הלחיים אצל הלשון ושם יש חוטין והם אסורין משום דם, ואי מחתך להו ומלח להו שפיר דמי אף לקדירה, ולצלי די בחתיכה מעט.
חמשא קרמי הוו דאסירי תלתא משום תרבא ותרי משום דמא, קרום שעל הכסלים ושעל הטחול ושעל הכליות אסור משום חלב, ואותו שעל הכסלים פלאנ"ק או טנב"א בלעז והוא סמוך לחזה עם קרום הבשר סמוך לדפנות שחותכין [ותוחבין] היד שם כדי לבדוק הריאה וקורין אותו טרפש"א וצריך להסירו מבפנים סמוך לחזה ולדפנות, וכן של היותרת אנטריי קלור"א בל' סמוך לאותו בשר קרוי כסלים ומשם צריך להסיר קרום העליון מבחוץ שחלב המכסה הקרב שוכב שם. אבל בפנים לצד הריאה אין צריך להסיר דאין בפנים חלב, ואם ספק איזה פנים או חוץ יסיר שניהם. של ביעי זכר וקרום של מוקרא הוא קרום שעל המוח משום דמא. ורגילין העולם לחתוך הראש לשנים או לעשות סדק או חור במוח כדי להוציא דם שבו ביום, אבל אם שהה כל הלילה נזהרין מלאכול המוח וחומרא הוא ואין בו ממש כי במליחה יצא כל הדם.
<h2>דף צג:</h2>
אומצא הוא חתיכת בשר שהכו הבהמה מחיים ונתקבץ שם הדם שאנ"ק באט"ו בלעז ואסמיק. וביעי הם ביצי זכר שרגילין בני פרונצ"א לטגנם או לצלותם. ומזריקי וינא"ש בלעז הם וורידין שבכתף ובלשון אי חתכינהו להני ומלחינהו לקדירה שפיר דמי, ולצלי הלכה כרב אחא דשרי בחתיכה מועטת.
רישא בכיבשא פי' ראש הגדי או הטלה כשרוצים להסיר שערו ולהבהבו ברוליי"ר בלעז נותנין עליו מים ללחלחו ומטמינין אותו ברמץ של הגחלים, צריך שיניח בית השחיטה למטה כדי שיזוב ויצא הדם דרך נקב השחיטה ואם הניחו לצדדין אסור. ואם הניחו דרך הנחירים באריליי"ש בלעז צריך [ליתן] בנקב הנחירים קסם או תבן שלא יסתתם הנקב מלצאת דם, ואם לא הניחו אסור, או יעשה בהם נקב קטן על המוח כדי שינקב הקרום ויצא הדם. וצלי אם רוצה לצלותו הראש שלם עם המוח צריך שיעשה נקב במוח או למטה דרך החיך ויסיר החוטין מתחת הלשון ואז מותר. ואי אשתלי ולא ניסבי או כשהניחו [ברמץ] והניחו על הצדדין המוח הוא אסור אבל הראש מותר דליכא איסור כ"א משום דם שבקרום ואין מתבשל בדם אלא המוח לבד. ותרנגולת כשרוצים להסיר הנוצה מותר לתתה על הרמץ דאין שם עצמות שיעכבו הדם וגם הראש מותר בנסיכה מועטת. ורגלי הבהמות רגילין להסיר השיער ברמץ כדי להסיר הטלפים ולחתוך ראש הטלפים כדי שיצא הדם דרך החתך ואפי' אם לא נחתך מותר דגומרי משאב שאיב דמא. ויש שמחמירין ומולחין הרגלים קודם ושוהין כדי מליחה ומדיחין אותם לפני נתינתם באש להסיר השיער והטלפים ואח"כ חוזרים ומולחין אותן כהלכתן, דבמליחה ראשונה לא סגי דהשיער והטלפים עכבו הדם מלצאת, ואין צריך למולחם דאין זה אלא חומרא בעלמא, לשון השר. ועופות שדרך להבהב בשלהבת אין שייך לומר דמא מקווא מאלקיי"ר קווי ושרי כי אין דרך להשהות רק מעט על הלהב והלכך שרי להבהבן בעוד שהלב והקורקבן בתוכו. ומרגלי האווזין שנותנין לתוך הרמץ אין לחוש כי דמם מועט ונורא משאב שאיב ליה, וריאה של עוף ששאל מור' אין צריך להוציאה ממקומה משום דם הכנוס בסמפונות, דבר זה דומה ונר' לי שאין דמה רק משהו ויוצא שפיר במליחת העוף ויש לסמוך על מנהגו של עולם שאין רגילין להסירה כי אף בשל בהמה מי שבא לאסור היה צריך להביא ליה ראיות כי נר' שאין דם מתכנס בסמפונות כי אם ע"י נפיחה, וחוטי הצלעות ושבחזה העוף אינו בקי בהם ואיפשר שגם הם מוורידי' הלב וכל כמה דלא חזינן לא מחזקי' אסור, ע"כ לשון השר.
